טיול בתל אביב || בעקבות השטרות החדשים

(מפת המסלול)

לקראת הטיול הזה - אל תשכחו להוציא כסף! בנק ישראל מציג סדרת שטרות חדשים ובהם מוצגים דמויותיהם של משוררות ומשוררים - כולם היו תל אביבים, לפחות לתקופה מסוימת בחייהם. בואו נבקר את נתן ״האיש שלנו על המאתיים״ אלתרמן, לאה ״אין אצלה פחות ממאה״ גולדברג, רחל ״עשרים פלוס״ המשוררת, ושאול ״חמישים גוונים של״ טשרניחובסקי.

משך זמן: ארבע שעות | דרגת קושי: מסלול מישורי ברובו, הליכה מרובה

 

למגיעים מחוץ לעיר מומלץ להגיע ברכבת אל תחנת הרכבת תל אביב סבידור מרכז. כשיוצאים מתחנת הרכבת הולכים אל מסוף האוטובוסים של דן ("מסוף 2000"), שם מאתרים את תחנת האוטובוס של קו 5, שיוצא בתדירות גבוהה (כל 5-8 דקות). עולים על האוטובוס לנסיעה של כ-20 דקות על מנת לרדת בתחנה הראשונה ברחוב דיזנגוף. יורדים בתחנת האוטובוס והולכים מעבר לפינה, אל שדרות נורדאו 30. שלט בקדמת הבית מראה לנו שכאן גרו המשורר נתן אלתרמן, אשתו - השחקנית רחל מרכוס, וביתם - המשוררת תרצה אתר.

נתן אלתרמן נולד בוורשה בשנת 1910, בשיאה של ההתעוררות הרוחנית והספרותית של יהדות מזרח אירופה. בגיל 15, בעקבות החינוך הציוני שקיבל, עלה ארצה והמשיך בלימודיו בגימנסיה "הרצליה" בתל אביב. בתחילת שנות ה-30' החל לפרסם מיצירותיו וגילה את כשרון הכתיבה הייחודי שבו ניחן. הוא פרסם שירים, טורים בעיתון "הארץ" ובעיתון "דואר היום", וכתב פזמונים למופעי תיאטרון. החיבור שלו לחיי העיר תל אביב ניכר מסדרת הטורים שפרסם בעיתון "דבר" תחת הכותרת "סקיצות תל אביביות".

שירתו של אלתרמן הושפעה מחבריו לקבוצת המשוררים "יחדיו", שבה היו גם אברהם שלונסקי ולאה גולדברג. הם נתפשו כמורדים בשירה העברית הוותיקה יותר, זו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק ובני דורו. קובץ השירים של אלתרמן "כוכבים בחוץ", שהתפרסם בשנת 1938, סימן את המפנה בשירה העברית והתקבל בהתלהבות ביישוב היהודי בארץ ישראל. שיריו לא התייחסו למציאות היומיומית, אלא להתרשמות מעולם הטבע או מחיי העיר, נטולת הקשר של זמן ומקום מסוים. לשיר הפותח את הספר אין כותרת, אך הוא מזוהה לפי השורה הראשונה שלו: "עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא / וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ / וְעָנָן בְּשָׁמָיו וְאִילָן בִּגְשָׁמָיו / מְצַפִּים עוֹד לְךָ, עוֹבֵר-אֹרַח..." שיר נוסף מאותו הספר נקרא "פגישה לאין קץ": "כִּי סָעַרְתְּ עָלַי, לָנֶצַח אֲנַגְּנֵךְ. / שָׁוְא חוֹמָה אָצוּר לָךְ, שָׁוְא אָצִיב דְּלָתַיִם! / תְּשׁוּקָתִי אֵלַיִךְ וְאֵלַי גַּנֵּךְ / וְאֵלַי גּוּפִי סְחַרְחַר, אוֹבֵד יָדַיִם!" - שני השירים הללו זכו לביצועים רבים והם בין השירים המפורסמים ביותר בשירה העברית.

אלתרמן אמנם ניסה ללכוד בשירתו את החוויה האנושית מנקודת מבטו של הפרט, אך הוא פרסם גם טורים פוליטיים ושירים אקטואליים. בייחוד נודעו השירים שפורסמו תחת הכותרת "הטור השביעי" - שם זה נבע ממיקומו של הטור בדפיו הפנימיים של עיתון "דבר", שבו היו שבעה טורים. שירי הטור השביעי התפרסמו מדי שבוע, והיו גם מי שחיכו בבוקר יום שישי ליד מערכת העיתון כדי להיות הראשונים לקרוא את הטור שכל עם ישראל ידון בו. אלתרמן פרסם את שירי "הטור השביעי" במשך 24 שנים, והייתה להם השפעה רבה על החברה הישראלית. אחד מהשירים המפורסמים שנדפסו בטור זה הוא השיר "מגש הכסף", שנכתב בימיה הראשונים של מלחמת העצמאות, וניסח במדויק את הקרבן שהקריבו הנופלים במערכה על תקומת ישראל: "...אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם / ואמרה: "מי אתם?", והשניים שוקטים / יענו לה: "אנחנו מגש הכסף, / שעליו לך ניתנה מדינת היהודים". באסופה משירי "הטור השביעי", בחר אלתרמן למקם את השיר "מגש הכסף" לצד השיר "על זאת", שעוסק בטוהר הנשק. דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל, שקרא את שיריו של אלתרמן, ביקש את רשותו להפיץ את השיר "על זאת" לכל חיילי צה"ל, ובירך אותו על היותו מצפן מוסרי בתקופה סוערת של מלחמת קיום.

לאחר מלחמת ששת הימים, נתן אלתרמן שינה את עמדותיו הפוליטיות - הוא ניתק את עצמו מתנועת העבודה, ודגל ברעיון "ארץ ישראל השלמה". בשנת 1968 זכה בפרס ישראל לספרות. הוא נפטר בשנת 1970, והותיר אחריו יצירה ספרותית ענפה. בסדרת השטרות החדשים, אלתרמן הונצח על גבי שטר של 200 ש"ח. בצידו הקדמי של השטר מופיעים עלי שלכת, כסימן לכך שאלתרמן הרבה לעסוק בתחושות שמעורר בו הסתיו בשירתו. ליד דמותו של אלתרמן ניתן לזהות (באמצעות זכוכית מגדלת) את מילות השיר "פגישה לאין קץ". הירח שבצידו האחורי של השטר מוסיף ומתכתב עם שיר זה, שכן מופיעים בו הביטויים "עד עינות הליל" ו"שם לוהט ירח". בצידו האחורי של השטר ישנו גם ציטוט משיר אחר של אלתרמן, הנקרא "שיר בוקר", שהוא שיר לאומי יותר באופיו: "אנו אוהבים אותך, מולדת, / בשמחה, בשיר ובעמל."

רחל מרכוס, אשתו של נתן אלתרמן, נולדה ב-1912 בעיר גרודנו, שבבלארוס. היא עלתה ארצה בגיל 22, והחלה לשחק בקבוצות תיאטרון שפעלו אז ביישוב היהודי. זמן קצר לאחר מכן הכירה את נתן אלתרמן. השניים נישאו, וכעבור שש שנים נולדה ביתם היחידה, תרצה אתר. בשנת 1947, הצטרפה לתיאטרון הקאמרי ונודעה כשחקנית מוכשרת ומוערכת - בשנות ה-60' גם זכתה בפרסים יוקרתיים, כמו פרס מילוא ופרס קלאוזנר, אך תמיד חייתה בצל בעלה ותהילתו.

תרצה אתר, ביתם של נתן אלתרמן ורחל מרכוס, נולדה וגדלה בתל אביב. בצעירותה השתתפה כניצבת בהצגות של התיאטרון הקאמרי. היא גויסה לצה"ל כזמרת בלהקת גייסות השריון, ועם תום שירותה הצבאי, נסעה ללימודי משחק בארצות הברית יחד עם בעלה הראשון, עודד קוטלר. לאחר משבר נפשי שעברה, נסע אביה בעקבותיה בכדי להחזיר אותה לישראל. עם שובה ארצה, לקחה הפוגה מקריירת המשחק והבידור, והתמקדה בכתיבה - שירים, סיפורים לילדים ותרגומי מחזות. מכירים את "האריה שאהב תות"? זהו אחד מספרי הילדים שפרסמה.

הקושי הנפשי שהיה מנת חלקה של תרצה אתר הוביל אותה ככל הנראה לניסיון ליטול את חייה. בעקבות זאת, כתב לה אביה את "שיר משמר": "שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך / שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך, / מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך, / מאבן קלע, מסכין, מציפורניים…" אחד משיריה המוכרים ביותר בוצע בפסטיבל הזמר והפזמון בשנת 1970 על ידי זמר צעיר, שהיה עדיין בשירות סדיר, ושמו שלמה ארצי: "אהבתיה / אני יודע זאת פתאום, / אהבתיה / פתאום עכשיו, פתאום היום." לא ידוע אם זו הייתה תאונה או שמא בכוונת מכוון - כמה ימים אחרי תאונת דרכים שבה נפגעה, מטושטשת משככי כאבים שקיבלה, נפלה אל מותה מחלון ביתה, והיא בת 36.

אנחנו ממשיכים עוד כמה מטרים על שדרות נורדאו ופונים שמאלה בשביל הולכי רגל שמוביל לגינה קטנה, ואחריה נמתחות שדרות מוצקין. בניגוד לשדרות אחרות בתל אביב, שדרות מוצקין שמרו על אנונימיות. הליכה מרובה לפנינו, אבל אם תרצו בכל זאת לעשות הפסקה, יש כאן הרבה ספסלים שאפשר לשבת בהם וליהנות מצל העצים שניטעו לאורך השדרה. אנחנו ממשיכים עד קצה השדרה, ופונים שמאלה ברחוב ז'בוטינסקי הסואן. אנחנו מגיעים אל רחוב דיזנגוף ופונים ימינה כדי "להזדנגף" - כך היו קוראים לזה בשנות ה-50', כשרחוב דיזנגוף היה כל כך מפורסם, שהמציאו לכבודו פועל מיוחד. אנחנו חולפים על פני חנויות רבות, ומציצים בחלונות הראווה שמעניינים אותנו, עד שמגיעים לשדרות בן-גוריון. פונים ימינה והולכים במרכז השדרה. חוצים את רחוב בן יהודה ואחרי כמה משמאל נמצא רחוב ארנון. נכנסים אל הרחוב, פונים ימינה ומיד שמאלה, בכדי להגיע אל הכתובת רחוב ארנון 15. שלט על חזית הבית מראה כי כאן היה ביתה של לאה גולדברג ואימה, צילה.

לאה גולדברג נולדה בשנת 1911 בעיר קניגסברג שבחבל פרוסיה המזרחית (כיום - קלינינגרד, רוסיה), אך עוד בינקותה עברה המשפחה לעיר קובנה שבליטא לרגל עבודתו של אבי המשפחה. בתקופה שבין מלחמות העולם, זכתה לחינוך עברי במערכת החינוך הפורחת של הקהילה היהודית בקובנה (שנקראה אז קאוּנָס, ושימשה כבירתה הזמנית של הרפובליקה הליטאית הצעירה). היא המשיכה ללימודים גבוהים, ובשנת 1935 עלתה ארצה, כשבאמתחתה תואר דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת בון שבגרמניה. היא הצטרפה לחוג המשוררים "יחדיו" של נתן אלתרמן ואברהם שלונסקי, ובשנת עלייתה הספיקה לפרסם את ספר השירים הראשון פרי עטה. הספר נקרא "טבעות עשן", ובו הופיע גם השיר "ימים לבנים", שממנו ניתן להסיק על הקרע בנפשה של גולדברג, הקרועה בין מולדת ישנה ומולדת חדשה: "ימים לבנים, ארוכים, כמו בקיץ קרני החמה. / שלוות בדידות גדולה על מרחב הנהר. / חלונות פתוחים לרווחה אל תכלת דממה. / גשרים ישרים וגבוהים בין אתמול ומחר." האם החוויה שגולדברג מתארת רומזת על הנוף הליטאי או הנוף הארצישראלי? אולי על שניהם? ניתן לראות כי בניגוד לעושר המטאפורות והקישוטים בסגנונו של אלתרמן, גולדברג מציירת תמונת נוף בהירה ופשוטה.

IMG_3679.JPG

במהלך השנים שלאחר מכן, לאה גולדברג המשיכה לפרסם שירים רבים, ספרי ילדים, תרגומים ליצירות קלאסיות וטורי ביקורת. ספרי הילדים שפרסמה נמכרו בעותקים רבים, ועד היום הם נמצאים כמעט בכל בית בישראל: "מה עושות האילות", "המפוזר מכפר אז"ר" ו"דירה להשכיר". גם הספר "איה פלוטו" משויך לגולדברג, אם כי היא רק חרזה את הסיפור, שנוצר על ידי ארי רון. מדהים לחשוב על פועלה האדיר בתחום הספרות והשירה לילדים, בייחוד על רקע העובדה שכמיהתה לאהבה, למשפחה ולאימהות לא התממשה מעולם. בספר "ידידי מרחוב ארנון" גולדברג מדמיינת את עצמה כילדה המתגוררת ברחוב שבו אנו עומדים כעת: "רחוב ארנון איננו הרחוב הגדול ביותר בתל אביב. אדרבה, רחוב קטון הוא, כמעט סמטה. התנועה בו מועטה, אוטו-קומתיים אינו עובר בו, ולא כל אוטובוס אחר. רק מכוניות קטנות נוסעות בו, ופעם בפעם אוטו-משא. ולפי שאין התנועה רבה ברחוב זה, רבים בו הילדים. כי אבא ואימא אינם מפחדים, שמא יידרסו ילדיהם, ומותר להם לשחק בחוץ".

לאה גולדברג חייתה בבית זה יחד עם אימה, שעלתה ארצה שנתיים אחריה. בשנת 1950 עברו לירושלים, שם הוצעה לגולדברג משרת מרצה באוניברסיטה העברית. היא הקימה את החוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה, ועמדה בראשו במינוי פרופסור עד מותה בשנת 1970. באותה שנה הוחלט להעניק לה את פרס ישראל לספרות יפה, אך היא לא זכתה להגיע למעמד קבלת הפרס, ואימה קיבלה אותו בשמה. האם נפטרה כמה שנים לאחר מכן, וביקשה שעל מצבתה ייכתב רק "אימה של לאה גולדברג" - עד כדי כך הייתה גאה בביתה.

לאה גולדברג נודעה בתקופת חייה כחוקרת ספרות וכסופרת ילדים יותר מאשר כמשוררת. השיר "משירי ארץ אהבתי", שגולדברג כתבה בשנת 1951, הוקלט על ידי הזמרת חוה אלברשטיין בשנת 1970. כך גם השיר "האמנם" הוקלט על ידי אלברשטיין בשנות ה-70', על אף שנכתב בזמן מלחמת העולם השנייה. ההתעניינות בשירתה של לאה גולדברג גברה לאחר מותה, ובפסטיבל הזמר והפזמון לשנת 1977 התפרסם השיר "סליחות" בביצועה של הזמרת יהודית רביץ: "ולמדתי: שם לכל ריס וציפורן / ולכל שערה בבשר החשוף / וריח ילדות ריח דבק ואורן / הוא ניחוח לילו של הגוף". גם אחינועם ניני וזמרות נוספות הפכו את שירתה של גולדברג לנכס צאן ברזל של השירה הישראלית. אפשר לדמיין כיצד מדי לילה, לפחות בבית אחד בישראל (ואולי גם יותר מאחד…) מושר השיר "פזמון ליקינטון": "לילה לילה מסתכלת הלבנה / בפרחים אשר הנצו בגינה, / בציצי היקינטון בגננו הקטון / לילה לילה מסתכלת הלבנה."

בסדרת השטרות החדשים, גולדברג הונצחה על גבי שטר של 100 ש"ח. בצידו הקדמי של השטר מופיעים פריחת השקד, ולידה ניתן לזהות (באמצעות זכוכית מגדלת) את מילות השיר "בארץ אהבתי השקד פורח". האיילות שבצידו האחורי של השטר מזכירות את ספר הילדים "מה עושות האיילות". לצידן מופיעות השורות הראשונות מהשיר "ימים לבנים". השיר שנכתב ב-1935 התפרסם עם ביצועו של הזמר שלמה יידוב בתקליט "צליל מכוון" (של הלהקה שנשאה את אותו השם), שיצא בשנת 1979.

ממשיכים על רחוב ארנון ומגיעים אל גן ציבורי קסום, מלא עצי זית. נכנסים אל הגן וממשיכים עד לשביל שפונה ימינה, ודרכו נלך כדי להגיע לרחוב הירקון. אם לא מצאתם את השביל, אין דבר - לכל היותר תגיעו לרחוב גורדון, שגם דרכו אפשר להגיע לרחוב הירקון. נחצה את הרחוב הסואן אל הטיילת (טיילת שלמה להט). נלך דרומה לאורך החוף, ונהנה מרחש הגלים וצלילי המטקות. מחוף גורדון נלך עד חוף בוגרשוב, ואז נפנה שמאלה כדי לעלות דרך כיכר לונדון אל תחילת רחוב בוגרשוב. כיכר לונדון היא אנדרטה להעפלה (העלייה הבלתי לגלית של יהודים לארץ ישראל טרם הקמת המדינה), ולכן העיצוב המיוחד שלה המזכיר אנייה. טיפ: העלייה דרך הכיכר כוללת מדרגות, אך יש גם רמפות לכיסאות גלגלים או עגלות, ואפשר גם לעלות במעלית (לשם כך צריך להיכנס לחניון התת קרקעי דרך הדלת שבמפלס הטיילת, ולחצות את החניון אל המעלית שבאמצעותה מגיעים למפלס של רחוב הירקון). אנחנו מגיעים אל רחוב בוגרשוב פינת רחוב הירקון, וחוצים את הצומת הסואן כדי להגיע אל הכתובת בוגרשוב 5. השלט על חזית הבית מראה לנו שפה גרה רחל המשוררת.

רחל בלובשטיין נולדה בשנת 1890 בעיר סראטוב שברוסיה, על גדות נהר הוולגה - הנהר הארוך ביותר באירופה. היו לה 11 אחים ואחיות, אך לא היה מדובר במשפחה קשת יום, אלא משפחה ממעמד הביניים. אביה היה סוחר פרוות אמיד, והוא ואשתו דאגו לילדיהם לחינוך טוב והשכלה גבוהה, אם כי האם מתה משחפת כשרחל הייתה בת 16. בשנת 1908 נסעה רחל בעקבות אחותה שושנה לעיר קייב שבאוקראינה. כעבור שנים ספורות החליטו שתיהן לעלות ארצה. הן היו חלק מגל העלייה השנייה - גל של עולים אידיאליסטים שרצו להקים בארץ ישראל לא רק בית לאומי לעם היהודי, אלא גם חברת מופת סוציאליסטית. בהגיען לארץ ישראל, הן השתכנו במושבה רחובות, שם רחל ניסתה לראשונה להיות פועלת חקלאית.

בנות העלייה השנייה שאפו להיות חלוצות, ולשאת בעול המשימות הלאומיות בדיוק כמו החלוצים, אך המציאות טפחה על פניהן, והחתירה לשוויון בין גברים לנשים במפעל הציוני לא הייתה מובנת מאליה. לכן, רחל חברה לחנה מייזל, שהייתה אחת מהפמיניסטיות הראשונות ביישוב היהודי בארץ ישראל. למייזל הייתה השקפת עולם ברורה בנוגע למקומה של החלוצה במפעל הציוני. היא הקימה חווה חקלאית בחצר כינרת, שבה יוכשרו חלוצות בעבודה חקלאית. מטרתה הייתה להכשיר את החלוצות כך שיוכלו לשאת בנטל המשימות הלאומיות בדיוק כמו החלוצים, וכך ישרור שוויון בין גברים ונשים בחברת המופת שהיא דמיינה. החווה הזו נקראה "חוות העלמות", ובעקבותיה קמו עוד חוות חקלאיות לחלוצות שעלו ארצה. תקופתה בכינרת הותירה רושם עז על רחל, והדבר בא לידי ביטוי גם בכתיבתה. על אף שזו לא הייתה שפת אימה, היא התעקשה על השימוש בשפה העברית כחלק מהתחייה הלאומית וההגשמה העצמית שלה כחלוצה. היא תיארה את הימים שבהן עבדו - היא ושאר החלוצות, מבוקר עד ליל - כימים של התרוממות רוח. היא נפגשה עם דמויות מפתח בהגות הציונית, כמו ברל כצנלסון ו-א"ד גורדון, שנסכו בה אהבה לעבודת האדמה.

בימיה בחצר כינרת, נרקמה אהבה קטנה בינה לבין זלמן רובשוב, שלימים שינה את שמו לזלמן שז"ר והיה לנשיא מדינת ישראל. היא אף הקדישה לו את השיר "גן נעול": "גַּן נָעוּל. לֹא שְׁבִיל אֵלָיו, לֹא דֶּרֶךְ. / גַּן נָעוּל – אָדָם". כמו שאר סיפורי האהבה של רחל, היה מדובר בסיפור קצר למדי שלא הגיע לכדי מימוש. בשנת 1913 נסעה ללמוד אגרונומיה בצרפת, שם פגשה את מיכאל ברנשטיין, שהיה מהנדס במקצועו. היא התאהבה בו, ושקלה להינשא לו, אך הוא סירב לעלות ארצה, וכך גם הרומן הזה נגדע באיבו. לימים כתבה לו את "זמר נוגה": הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי, / הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, בַּאֲשֶׁר הִנְּךָ – / קוֹל קוֹרֵא בְּעֹז, קוֹל בּוֹכֶה בִּדְמִי / וּמֵעַל לַזְּמַן מְצַוֶּה בְּרָכָה?" היא חזרה לבית משפחתה ברוסיה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, אך לאחר המלחמה מיהרה לשוב לארץ ישראל.

בשנת 1919 הצטרפה לקבוצת דגניה, אך זמן קצר לאחר מכן נאלצה לעזוב בשל מחלת השחפת שדרדרה את מצבה הבריאותי, אם כי יש גם הטוענים כי למעשה גורשה מן הקבוצה על ידי אחד החברים שדרש ממנה שלא לסכן את בריאותם. בשנות ה-20' הקדישה את זמנה לכתיבה, ובמקביל התפרנסה משיעורים פרטיים. שירתה עוסקת בעולמה האישי של רחל, כפי שמעיד השיר "רק על עצמי": "רק על עצמי לספר ידעתי. / צר עולמי כעולם נמלה, / גם משאי עמסתי כמוה / רב וכבד מכתפי הדלה." היא הרבתה לכתוב על עולם הטבע ועל עבודת האדמה, אם כי החלום הציוני משתקף דרך שירתה כמעשה של מימוש עצמי יותר מאשר משימה לאומית. הנופים שגרמו לה לתחושה נשגבת הם נופי ארץ ישראל, כפי שניתן לראות בשיר "כנרת": שָׁם עַל חוֹף הַיָּם יֵשׁ דֶּקֶל שְׁפַל צַמֶּרֶת, / סְתוּר שֵׂעָר הַדֶּקֶל כְּתִינוֹק שׁוֹבָב, / שֶׁגָּלַשׁ לְמַטָּה וּבְמֵי כִּנֶּרֶת / מְשַׁכְשֵׁךְ רַגְלָיו." אביה של רחל עלה ארצה ורכש דירה בתל אביב, וכאן בעליית הגג, אל מול אוויר הים המלוח, שהיה אמור לסייע לריאותיה בהתמודדות עם השחפת, העבירה את את ימיה האחרונים. היא נפטרה בתל אביב, והייתה בת 40 במותה. על פי בקשתה, נקברה בבית העלמין כינרת, שהפך לאתר עלייה לרגל לשוחרי השירה העברית ולמשוררים צעירים שנוהגים להניח משירי הביכורים שלהם בסמוך למצבתה. מול בית העלמין ניטע "גן רחל", הקרוי על שמה, ובו עצי תמר.

בזכות שיריה, דבק בה הכינוי "רחל המשוררת" - עד כדי כך, שרבים לא יודעים את שם משפחתה, ודי בכך כדי להעיד על מקומה החשוב בשירה העברית. בסדרת השטרות החדשים, רחל המשוררת הונצחה על גבי שטר של 20 ש"ח. בצידו הקדמי של השטר נראות כפות תמרים, וליד דיוקנה ניתן לזהות (באמצעות זכוכית מגדלת) את מילות השיר "כנרת". הקווים הפתלתלים שבצידו האחורי של השטר הם אדוות המים על גבי ימת כינרת, ולצידן ישנו ציטוט מהשיר "וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים...": "הוֹי, כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי, / הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?" שנותיה הראשונות היו ליד נהר הוולגה במעמקי רוסיה הצארית, ושנותיה האחרונות היו ליד הים התיכון בתל אביב בימי המנדט הבריטי, אך נפשה נקשרה יותר מכל לכינרת. לכן, כל האלמנטים העיצוביים על גבי השטר החדש הנושא את דיוקנה מזכירים את נופי הכינרת שכה אהבה.

media-20171227 (2).png

אנחנו ממשיכים ללכת על רחוב בוגרשוב, שהפך בשנים האחרונות לערבוביה מעניינת של קהילת הלהט"ב ושל קהילת העולים מצרפת - במרפסות מתנוססים דגלי הגאווה, ובבתי האוכל תעודות כשרות. פונים ימינה ברחוב חובבי ציון, ובסופו פונים שמאלה על רחוב טרומפלדור. משמאלנו, מאחורי חומה ארוכה, נמצא בית עלמין טרומפלדור - הפנתיאון של תל אביב. כאן קבורים אנשי שם כמו המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, ראש העיר הראשון של תל אביב מאיר דיזנגוף, וראש הממשלה השני משה שרת. כאן קבור גם המשורר הבא שנבקר אצלו, האחרון ברשימה שלנו, שאול טשרניחובסקי. אם שער בית העלמין פתוח תוכלו לגשת לחלקת הסופרים המפורסמים כדי לראות את קברו. המשוררים שכבר ביקרנו היום לא נמצאים כאן - לאה גולדברג נקברה בהר הזיתים בירושלים, רחל המשוררת נקברה במושבה כנרת, ונתן אלתרמן נקבר בבית העלמין קריית שאול.

אנחנו ממשיכים על רחוב טרומפלדור עד קצהו, ורגע לפני שנכנסים אל גן מאיר שמים לב שאנחנו נמצאים על רחוב... טשרניחובסקי! כל המשוררים והמשוררות המונצחים על השטרות החדשים זכו לרחוב על שמם בתל אביב - טשרניחובסקי כאן, רחל גם כן במרכז העיר (אם כי יש הסוברים שרחוב רחל קרוי על שם רחל אימנו), והרחובות הקרויים על שם לאה גולדברג ונתן אלתרמן חוצים זה את זה בשכונת נאות אפקה שבצפון תל אביב. אנחנו חוצים את רחוב טשרניחובסקי ונכנסים אל גן מאיר. חוצים את הגן כולו עד רחוב קינג ג'ורג' הסואן. חוצים את הכביש בבטחה כדי להגיע לתחילת רחוב החשמונאים. עולים במעלה הרחוב עד לפינת רחוב אחד העם. על חזית הבית בכתובת אחד העם 89 מוצב שלט, שמראה לנו שפה גר שאול טשרניחובסקי - המשורר, המתרגם והרופא.

שאול טשרניחובסקי נולד בשנת 1875 בכפר מיכאילובקה שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום בשטחה של אוקראינה). כבר מילדותו היה חובב ספר. בגיל 15 עבר לאודסה, שהייתה למרכז חשוב של הספרות העברית המתחדשת. את מירב מרצו השקיע בלימודים בבית ספר יהודי פרטי למסחר במקביל ללימודי שפות בבית ספר כללי, אך כבר באותה עת גם פרסם משיריו הראשונים בכתבי העת העבריים שראו אור באודסה. כדי להתקבל לאוניברסיטה החליט להשתלם בשפות של הכתבים הקלאסיים מימי יוון ורומי - יוונית ולטינית. כך הצטרפו עוד שתי שפות לרוסית ולעברית, שבהן שלט מילדותו, ולשפות שאותן למד בנעוריו - גרמנית, אנגלית וצרפתית. הוא התקבל ללימודי רפואה באוניברסיטת היידלברג שבגרמניה. במקביל ללימודיו הוציא את ספרי השירה הראשונים שלו, וכך עשה לאחר מכן במשך כל חייו - שילב בין המעש והרוח, בין עיסוקו כרופא לאמנותו כמשורר. במהלך לימודיו באוניבריסטה הכיר בת אצולה נוצרייה בשם מלַניה קרלובנה פון גוזיאס-גורבצביץ, והשניים התחתנו על אף שהחיבור בין יהודי ונוצרייה לא היה מקובל באותה תקופה.

מלניה ושאול טשרניחובסקי נדדו בין ערי האימפריה הרוסית עד שהתבססו בסנקט פטרבורג בשנת 1910. לאחר מכן, במהלך מלחמת העולם הראשונה, שירת כרופא צבאי בחזית המזרחית. לאחר המלחמה שב לאודסה, וגם רצה לעלות לארץ ישראל, אך לא הצליח לקבל משרה כרופא, והתבסס מחדש בברלין שבגרמניה. בזמן שהוא נוסע בחשמלית בברלין הקרה, הוא חולם על מקום אחר בשיר "אומרים ישנה ארץ": "אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ, / אֶרֶץ רְוַת שֶׁמֶשׁ… / אַיֵּה אוֹתָהּ אֶרֶץ? / אֵיפֹה אוֹתוֹ שֶׁמֶשׁ?" הוא אמנם ביקר בארץ ישראל בשנת 1925, אך רק לאחר שש שנים גמלה בליבו ההחלטה לעלות ארצה. הוא השתקע בתל אביב, בבית שמולו אנו עומדים. כאן סוף סוף היה יכול לכתוב על הארץ שאליה ערג את השיר "הוי ארצי": הוֹי, אַרְצִי!  מוֹלַדְתִּי! / הַר-טְרָשִׁים קֵרֵחַ. / עֵדֶר עֻלְפֶּה: שֶׂה וּגְדִי. / זְהַב-הָדָר שָׂמֵחַ" הוא עבד כרופא בבתי הספר העירוניים, במקביל למפעלו הספרותי ופעילותו באגודת הסופרים. טשרניחובסקי הושפע מהמורשת היהודית ומתרבות המערב, וכתב על דמויות תנ"כיות ונופי ארץ ישראל באותה מידה שבה כתב על עולם הטבע ותרבות יוון (הוא גם תרגם לראשונה לעברית את האפוסים ה"איליאדה" וה"אודיסיאה" מאת הומרוס). הוא שלט במבנה הלירי המכונה סוֹנֶטָּה - שיר בן 14 שורות עם קצב חריזה אחיד - והוא למעשה המשורר העברי המזוהה ביותר עם צורה אמנותית זו. משום שהיה נשוי לנוצרייה, הוא הוקע על ידי היהדות האורתודוקסית. אשתו וביתו, איזולדה, עברו כמה שנים לאחר עלייתן ארצה למנזר סן סימון בירושלים. טשרניחובסקי הצטרף אליהן כשחלה במחלה קשה, ושם נפטר בשנת 1943.

בסדרת השטרות החדשים, שאול טשרניחובסקי הונצח על גבי שטר של 50 ש"ח. בצידו הקדמי של השטר עץ הדר, ולצד אחד מפירותיו ניתן לזהות (באמצעות זכוכית מגדלת) את מילות השיר "הוי ארצי מולדתי". בצידו האחורי של השטר מופיעה כותרת עמוד בסגנון קורינתי, אחד משלושת הסדרים באדריכלות היוונית הקלאסית - זהו רמז לזיקתו של טשרניחובסקי לתרבות יוון העתיקה. בגב השטר מופיע גם ציטוט מהשיר "אני מאמין": "כי עוד אאמין גם באדם, / גם ברוחו, רוח עז". שיר זה, המוכר גם במילים הפותחות אותו - "שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי" - הוא אחד השירים המוקדמים של טשרניחובסקי, והופיע בספר שיריו הראשון, אך כבר ביצירה זו טמונות כל התקוות הגדולות של המשורר - לחברת מופת סוציאליסטית, המאמינה באדם, שתאפשר לעם היהודי לחיות בחירות בארצו. הוא הולחן לראשונה על ידי טוביה שלונסקי, אביו של המשורר המפורסם אברהם שלונסקי. בזכות המסר האוטופי והאוניברסלי של השיר, היו גם חברי כנסת שהציעו להפוך אותו להמנון מדינת ישראל.

סיימנו את הטיול! עכשיו נחזור לרכבת - ממשיכים עוד קצת על רחוב החשמונאים ופונים שמאלה בשדרות רוטשילד. כאן נמצאת תחנת האוטובוס, שבה עוצר קו 63. עולים על האוטובוס ונוסעים איתו למרכז עזריאלי. אחרי שנרד מהאוטובוס בדרך בגין, ניכנס אל מרכז עזריאלי כדי להגיע אל תחנת הרכבת תל אביב השלום.

 

מה צריך לדעת? מסלול ההליכה מגוון ומעניין אך ארוך למדי, ולא מומלץ ללכת אותו עם ילדים קטנים שעשויים להתעייף. כן אפשר לפצל את הטיול לשני ביקורים בעיר. המסלול עובר בדרכים סואנות אך גם בסמטאות שקטות. הוא משלב רחובות מסחריים עם שדרות ירוקות ועם טיילת חוף הים. אפשר להתחיל את הסיור בשעות אחרי הצהרים ולסיים אותו לקראת השקיעה. בימות הקיץ, אפשר גם לשלב קפיצה לחוף הים תוך כדי הטיול. לאורך המסלול, ובייחוד ברחוב דיזנגוף וברחוב בוגרשוב, יש עשרות בתי אוכל מכל הסוגים, וגם סופרמרקטים שאפשר לקנות בהם מצרכים לפיקניק. האתרים לאורך המסלול אינם מוזיאונים עם שעות פעילות, אלא בתים פרטיים שרק שלט "פה גר" מציין את האישיות שהתגוררה במקום, כלומר, ניתן ללכת את המסלול בכל שעה שתבחרו.

פעילות עם ילדים - עבור ילדים קטנים, כדאי לפצל את הטיול לשני חלקים, או להתחיל את הטיול בידיעה שאפשר לעצור באמצע ולהמשיך בהזדמנות אחרת. לילדים יש משיכה טבעית לאוספים ולסדרות, ולכן אפשר להדליק אותם על סדרת השטרות - ובכל פעם שמגיעים לבית מסוים לתת להם את השטר המתאים (לילדים קטנים אפשר לתת "שטר לדוגמא" במקום שטר כסף אמיתי). אפשר גם להנציח את טקס קבלת השטר בתמונה של הילד עם השטר על רקע הבית והשלט המציין את מי שהתגורר בו.

כיוון שהמסלול כולל הליכה רבה, אפשר ללמוד מראש שירים של המשוררים שאותם נבקר בטיול, ומומלץ לשיר תוך כדי ההליכה. כך הילדים יכולים גם ללמוד שירים וגם ללמוד שאפשר (ואפילו רצוי!) לשיר ברחוב. בייחוד כדאי ללמוד את השירים שציטוטים מתוכם מופיעים על השטרות החדשים. כדי להרשים את הילדים, אפשר להביא זכוכית מגדלת או פנס אולטרה סגול. הציטוטים מהשירים, שמופיעים בבירור על גבי השטרות החדשים, זוהרים באור אולטרה סגול. ישנם גם שירים שמתחבאים בכתב קטן על גבי השטרות החדשים, ושאותם ניתן לזהות רק באמצעות זכוכית מגדלת טובה במיוחד.

ילדים סקרנים יכולים להתעניין בעיצוב של השטרות החדשים, או בתהליך הבחירה בדמויות שיופיעו על השטרות. אפשר גם לגרות את העניין שלהם עם שאלות מנחות כמו "למה אתם חושבים שדווקא נתן אלתרמן צריך להיות על שטר?" או "האם זה הגיוני שבהתחלה לא חשבו שצריך שיהיו גם נשים על השטרות?" או "נגיד שהיית רוצה להופיע על שטר, אז מה לדעתך היית צריך לעשות?"

* פרטים נוספים על השטרות החדשים - באתר המיוחד של מחלקת המטבע בבנק ישראל, ובמאמר המרתק "איך עושים כסף" מאת גיא חג'ג'

 

 
 

וואו! איזה יופי, הגעתם עד לפה. כנראה שזה מעניין אתכם. אם אתם מטיילים בתל אביב לפי המסלול הזה, הוסיפו כאן למטה 👇בתגובות את החוויות שלכם מהטיול וטיפים למטיילים הבאים.

ואם נהניתם, אז למה לא להראות את זה? עשו לייק 👍 לעמוד הפייסבוק TLVXP כדי להביע את הערכתכם. ורציתי לספר לכם גם שאפשר להירשם לקבלת עדכונים במייל - בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש, ולא יותר מפעם בשבוע.

ואם באמת התחברתם, ואתם רוצים לפגוש אותי על אמת, אני מאוד אשמח שתזמינו אותי להדריך אתכם בסיור מיוחד בתל אביב - כתבו לי ✍

 

Comment