סיור פמיניסטי במרכז תל אביב בשיטת "עשי זאת בעצמך". משך ההליכה בין שעה ורבע לשעה וחצי. המסלול לאורך רחוב ריינס ובקרבתו מישורי ונגיש. הסיור נועד להעלות על נס את פועלן של נשים בתולדות העיר תל אביב. הסיור מתחיל בכיכר דיזנגוף ומסתיים בשדרות בן-גוריון. כדי לבצע את הסיור בעצמכן, היעזרו במפה בקישור זה או הדפיסו את העמוד הזה. ספרו לי איך היה!

פיתחתי את הסיור לקראת יום האישה הבינלאומי 2017 הסיור שהיה ב-10/3/2017

1) כיכר דיזנגוף (בשיפוצים מינואר 2017 עד פברואר 2018)

אנחנו נמצאות בכיכר דיזנגוף, אבל ראוי לדייק ולקרוא לה כיכר צינה דיזנגוף. הרחוב הראשי החוצה את הכיכר נקרא על שם ראש העיר המיתולוגי של תל אביב, מאיר דיזנגוף, והכיכר קרויה על שם אשתו. כך בני הזוג, מאיר וצינה דיזנגוף, לנצח יהיו ביחד. אבל זה מעלה שאלה - כמה כיכרות או רחובות בתל אביב קרויים על שם נשים? מעט מאוד. על כך נדבר בהמשך הסיור.

הסתכלו מסביב על הרחובות המחוברים לכיכר - שני קצותיו של רחוב דיזנגוף, ובנוסף - רחוב בן עמי במערב, רחוב זמנהוף במזרח, רחוב פינסקר בדרום ורחוב ריינס בצפון. בסך הכל שישה רחובות. ספרתן? ובכן, הכיכר לא הייתה מתוכננת להיות עגולה, אלא בצורת מגן דוד, כדי לחזק את החיבור האסתטי עם ששת הרחובות הללו. מי שהחליטה לעגל את הפינות, אם אפשר לקרוא לזה כך, היא האדריכלית ג'ניה אוורבוך.

ג'ניה אוורבוך הייתה אחת מחלוצות האדריכלות בארץ ישראל, ואחת הנשים היחידות שפעלו במקצוע זה בתל אביב של שנות ה-30'. באותה תקופה הגיעו ארצה יהודים שברחו מגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון, וביניהם היו גם אדריכלים שלמדו את סגנון האדריכלות הבינלאומי. סגנון זה נקרא גם "באוהאוס", כשם בית הספר הגרמני שבו פותח. בין תלמידי בית הספר נמנה גם אדריכל אריה שרון - שניתן לראות דוגמא של העבודה שלו ממש פה בכיכר דיזנגוף - קולנוע רב חן. בשנת 2003, אוסף בנייני הבאוהאוס של תל אביב, שאין שני לו בעולם בכמות ובמגוון, הוכר כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו. זו "העיר הלבנה" של תל אביב.

אבל רגע לפני שנתמקד בג'ניה אוורבוך ובאופן שבו עיצבה את כיכר דיזנגוף - מה בעצם מאפיין את סגנון האדריכלות הבינלאומי, את בנייני הבאוהאוס? הביטו על המבנים שמקיפים את כיכר דיזנגוף - הם דוגמא ומופת ל"עיר הלבנה". הם שומרים על עיקרון אחד חשוב - פונקציונליות. אדריכלי הסגנון הבינלאומי רצו שהצורה של הבניין תיקבע לפי התפקיד שהוא ממלא (באנגלית זה נקרא Form follows function). לכן, בניין באוהאוס טיפוסי לעולם לא יהיה עם אלמנטים קישוטיים ולעולם לא יהיה סימטרי. סימטריה ודקורציה הן מיותרות, אם הן לא משרתות את התפקוד של המבנה.

בתל אביב של שנות ה-30' הסגנון הזה התאים בול - עיר ללא מזגנים שזקוקה לאוורור תמידי, בייחוד בקיץ הלוהט, מתאים לה שיקומו בה בניינים פונקציונליים, עם חלונות גדולים, ומרפסות שאפשר לשבת בהן וליהנות מהבריזה. שימו לב גם לגגונים ולאדני החלונות שמייצרים צל כמעט בכל שעה ביום. הם לא סתם קישוט - יש להם תפקיד חשוב, והוא לצנן את הבית. כן אפשר לראות משהו ייחודי בבניינים שעוטפים את כיכר דיזנגוף - החזיתות משלימות זו את זו. זה היה הטאץ' של אדריכלית ג'ניה אוורבוך. היא למדה את המקצוע בבריסל, בלגיה, והוסמכה בשנת 1930. אך שנתיים לאחר מכן היא פתחה עם שותף משרד משלה, ובשנת 1934 זכתה בתחרות שערכה העירייה לעיצוב הכיכר. אוורבוך הייתה ה-אדריכלית של תל אביב הקטנה, והיא שקבעה שמסביב לכיכר יהיו בניינים עם חזיתות מתעגלות, כך שישלימו מעין מעגל חיצוני שתוחם את הכיכר. במבט מלמעלה זה נראה כמו טיפה שנוחתת במים.

כשכיכר דיזנגוף נחנכה בשנת 1938, ביומני החדשות דיווחו כי היא "נמסרה לרשות הקהל התל אביבי כשהיא מסודרה לנוי ולתפארת". גאוות העיר הייתה על המזרקה שהוצבה במרכז הכיכר, הירוקה מדשא, ועל התאורה החשמלית שאפשרה לתושבים ליהנות מהמרחב הציבורי גם בשעות הערב. התלונות היחידות שנשמעו בנוגע לכיכר הייתה ש-20 הספסלים שהיו מוצבים בה לא הספיקו לכל האנשים שמבקרים בה מדי יום ביומו. תסתכלו על הכיכר בצורתה הנוכחית - תראו שיש פה עכשיו הרבה יותר מ-20 ספסלים, אבל הרבה פחות אנשים מאשר בשנות ה-30', כשהכיכר הייתה במפלס הרחוב. אז איך הכיכר התרוממה פתאום ולמה?

בשנות ה-70' הוחלט להגביה את הכיכר, וכך היא קיבלה את צורתה הנוכחית - שימו לב לרמפות שנועדו לאפשר מעבר הולכי רגל מבלי להפריע למכוניות. עם הזמן, הולכי הרגל הדירו רגליהם מהכיכר ועסקים התחילו להתרחק ממנה. הפקקים - כמו שאנחנו יודעות - לא נעלמו מהעולם. הרעיון להחזיר את הכיכר למפלס הרחוב החל להתעורר מחדש, ובזכות פעילות של תושבי השכונה שקידמו זאת, העירייה אימצה את הכיוון ובשנת 2017 הכיכר העגולה תחזור, כמו שג'ניה אוורבוך תכננה.

אוורבוך הייתה אחת מהאדריכליות הראשונות בארץ ישראל, ובזכותה נפרצה הדרך של נשים למקצוע. הסתכלו דרומה על "דיזנגוף סנטר", ששני מגדלים (משני צדי רחוב דיזנגוף) מבצבצים מתוכו. פרויקט זה תוכנן גם הוא על ידי אדריכלית - עליזה טולדו. היא אף זכתה בפרס רוקח היוקרתי המוענק על מצוינות בתחום האדריכלות טולדו על התכנון של "דיזנגוף סנטר". אין ספק שההישגים נבנים זה על גבי זה, ובזכות פורצות הדרך של אז, אפשר היה להגיע להישגים של היום.

דבר אחרון בנוגע לכיכר לפני שנתחיל בהליכה - לאחר שיסתיים הפרויקט להורדת הכיכר, יחזור אליה גם הפסל "אש ומים" מעשה ידי האמן יעקב אגם. הפסל הזה לא היה בתכנון המקורי, והוא הוצב בכיכר רק בשנת 1986, אך עם הזמן שאב אליו את כל תשומת הלב, כך שהכיכר והפסל חד הם. הפסל כולל מזרקות מים ולהביור אש, גלגלי שיניים צבעוניים המסתובבים בכיוונים מנוגדים, ומדי כמה שעות מתנגנת מוזיקה בסינכרון עם פנסי תאורה מרצדים. אגב, זו הזדמנות מצוינת לסלפי לפני שהמזרקה עוברת לאחסון לתקופת העבודות להנמכת הכיכר. אל תשכחו לשים האשטג #מים #אש #צבעים #תנועה #מזרקה...

 

2) קולנוע אסתר

מלון סינמה הוא אחד ממלונות הבוטיק הראשונים בתל אביב, ועיצוב הפנים שלו הוא מחווה לתפקודו הקודם כבית קולנוע. תוכלו גם להיכנס לשתי הקומות הראשונות של המלון, ובהן גלריה של מוצגים מקוריים מימיו הראשונים של הקולנוע בתל אביב. כאן פעל קולנוע אסתר, שנקרא על שם אסתר נתנאל - היא הקימה את בית הקולנוע יחד עם בעלה משה. בואו נמשיך ללכת, ובינתיים אספר לכן על הקרנת הבכורה שנערכה כאן בקולנוע אסתר בשנות ה-30'. שימו לב שאנחנו ממשיכות ללכת על רחוב זמנהוף עד הצומת הקרוב, ופונות שמאלה אל רחוב שולמית עד שנראה גינה קטנה.

קולנוע אסתר נפתח בטקס חגיגי בתאריך המבדח ה-1 באפריל 1939, והסרט הראשון שהוקרן בו היה "שלגיה ושבעת הגמדים" (הכרטיסים המקוריים נמצאים בתצוגת המלון). הסרט הזה חולל מהפכה בתעשיית הקולנוע, כי הוא היה הסרט המצויר הראשון באורך מלא. עבדו עליו במשך שלוש שנים, והקולנוען וולט דיסני נאלץ לממן את הפקתו לבד, כי אף אחד לא האמין שמישהו יצפה בסרט מצויר של יותר מכמה דקות. הסרט הצליח ברמה בינלאומית, וכך התבססה האימפריה של וולט דיסני. הוא אפילו קיבל פרס אוסקר מיוחד על יצירת הסרט, שכלל את הפסלון המוכר ולצידו שבעה פסלונים קטנים. [אל תשכחו לפנות שמאלה אל רחוב שולמית]

הרבה ביקורת נמתחה במשך השנים על האופן שבו נשים מוצגות בסרטי דיסני, ושלגיה הייתה האב-טיפוס של כל נסיכות דיסני שבאו לאחריה - אישה שלוקחת על עצמה לנקות ולבשל עבור שבעה גמדים שעובדים במכרה, בעודה מחכה לנסיך המקסים (Prince charming). מעניין מה חשבה ג'ניה אוורבוך, האדריכלית שעשתה חיל ותכננה מבנים רבים בתל אביב, כשצפתה כאן בשנות ה-30' ב"שלגיה ושבעת הגמדים". אנחנו התרחקנו מעט מרחוב דיזנגוף, חלפנו על פני מכון סרוונטס ללימודי התרבות הספרדית והגענו לגינה קטנה.

 

3) גינת הבנות

הגינה הקטנה והשקטה שאליה הגענו מראה שיש פינות קסומות ונחבאות בלב העיר הגדולה, אך היא גם מדגישה עד כמה נשים זוכות להנצחה מעטה במרחב הציבורי ביחס לגברים. גינה זו מוקפת מארבעת עבריה ברחובות שכולם קרויים על שם נשים. הגענו מרחוב שולמית, וממנו עולה ימינו רחוב יעל. ישר לפנינו פינת רחוב אסתר המלכה, והרחוב הרביעי הוא רחוב רות. במבט על, ארבעת הרחובות יוצרים מעין שבשבת סביב הגינה. זו הזדמנות מצוינת לקחת משהו לשתות בקיוסק שפועל פה בגינה (בדרך כלל בין השעות 8 בבוקר עד 8 בערב, אבל זה משתנה לפי מצב הרוח). נשהה כאן קצת ונהרהר בהנצחה אשר לה זוכות נשים במרחב הציבורי.

במחקר שנערך על שמות הרחובות בעיר תל אביב נמצא כי רק 2% מרחובות העיר קרויים על שם נשים. לכן, הגינה הזו כל כך מיוחדת - לא רחוב אחד, לא שניים ולא שלושה, אלא ארבעה רחובות, כולם באותו המקום, שכולם קרויים על שם נשים, זה משהו מיוחד.

נזכיר שהגענו מכיכר צינה דיזנגוף - היא היוצאת מן הכלל, שמעידה על הכלל. ויש לומר שהיא זכתה לכיכר מרכזית בתל אביב פחות בזכות פועלה כאשת חברה ויותר בזכות היותה אשתו של... כאן המקום לחזור למילותיה של סימון דה-בובואר: "האנושות היא זכרית והגבר מגדיר את האישה לא בפני עצמה, אלא ביחס אליו." כך הגברת דיזנגוף הונצחה לא בזכות אופיה ואישיותה אלא ביחס לאדון דיזנגוף. מי שתכננה את כיכר צינה - האדריכלית ג'ניה אוורבוך - זכתה שתיקרא כיכר קטנה על שמה רק בשנת 2014.

אבל גם גינת הבנות לא מניחה את דעתנו. ארבעת הרחובות המקיפים אותנו אמנם קרויים כולם על שם נשים, אך על שם מי? אסתר המלכה, רות המואביה, יעל ושולמית. כולן דמויות תנ"כיות, וכולן נודעו בכישורי הפיתוי שלהן. מילא שלא היו בנמצא נשים מוצלחות, והיה צורך לחזור לימי התנ"ך כדי להעלות את דמויותיהן של נשים גיבורות, אך בחרו דווקא את הנשים שהשתמשו במיניות שלהן. בכך מותרת האישה מהאיש - במיניותה.

אם אסתר לא הייתה מפתה את אחשוורוש, ורות לא הייתה מפתה את בועז בגורן, ויעל לא הייתה מפתה את סיסרא, ספק אם היינו בכלל שומעים עליהן, אם היו מציינים אותן בכתובים. על שולמית נכתב "הנך יפה רעייתי", וההמשך גרפי מכדי לחזור עליו. זו הייתה הגרסא של שיר השירים ל"וואי וואי מה הייתי עושה לך".

לעומת כל הנשים הפתייניות הללו, גברת דיזנגוף - צינה - מתבררת כפריג'ידית. אבל לפחות הייתה "עזר כנגדו", וזהו תיאור הלקוח מספר בראשית, שמתייחס לקשר שבין אדם לחווה. אנחנו למדים מכך, שנשים חיות בעולם ובו שתי אפשרויות בלבד - לעזור לגברים או לפתות אותם, להיות קדושה או מכשפה. קצת מזכיר את שלגיה והמכשפה, לא?

 

4) בית גרינפלד (ריינס 12)

הבית ברחוב אסתר המלכה 8 פינת ריינס 12 הוא אחד המרשימים באזור. הוא נקרא בית גרינפלד כשם המשפחה שבנתה אותו והתגוררה בו. זו דוגמא נוספת לסגנון האדריכלות הבינלאומי, ובניין זה היה אחד הראשונים שעבר תהליך שימור במסגרת תוכנית השימור של "העיר הלבנה" בתל אביב.

בנוסף לג'ניה אוורבוך פעלה בתל אביב של שנות ה-30' אדריכלית נוספת - אלזה גדעוני מנדלשטם. היא תכננה את הבית היפהפה הזה, וגם שיתפה פעולה עם אוורבוך במספר פרויקטים. מעניין איך זה היה להיות מהנשים היחידות במקצוע האדריכלות בתל אביב של שנות ה-30', שנבנית בקצב שיא ופועלים בה עשרות ואולי מאות אדריכלים.

לא הרבה ידוע על אלזה גדעוני מנדלשטם. היא למדה אדריכלות בברלין, וגם פתחה שם משרד משלה, אך עם עליית הנאצים לשלטון עלתה לארץ ישראל. בתל אביב זכתה במספר תחרויות לתכנון מבני ציבור, אף שלא הייתה לה תעודה רשמית. מסיבות שלא הובהרו, האדריכלית גדעוני היגרה לארצות הברית שנים ספורות לאחר עלייתה. אולי הרגישה שלא מעריכים מספיק את עבודותיה. בשנות ה-60' היא הוזכרה בכתבה במגזין טיים כאחת מהנשים שפורצות את הדרך למקצוע האדריכלות בחברה האמריקאית.

שניים מהמבנים שתוכננו על ידי אלזה גדעוני מנדלשטם הוזמנו על ידי ארגוני נשים - לנ"י (ליגת הנשים לארץ ישראל) וארגון הנשים הציוני "ויצ"ו". צריך לומר שארגוני הנשים שפעלו ביישוב היהודי מדגישות את מקומן המיוחד של נשים במפעל הציוני. כבר בשנות ה-20' נשים התארגנו ופעלו למען השגת זכות בחירה למוסדות הלאומיים. הן גם הפעילו שירותי בריאות ורווחה בעצמן או דרך ארגונים פילנתרופיים כמו לנ"י ו-ויצ"ו. בכל זאת, ההיסטוריה הרשמית של היישוב היהודי לא נתנה להן את המשקל היחסי של פעילותן.

 

5) מבט אל דיזנגוף 99

בשנת 1978 יצא לאקרנים הסרט "דיזנגוף 99" לאבי נשר. באותה שנה יצא גם הבמאי בועז דוידזון שחרר את סרטו "יוצאים קבוע", הסרט השני בסדרה "אסקימו לימון". בסרט כיכבה איבון מיקלוש (מיכאלי), שתבעה את דוידזון וחברת הסרטים גולן גלובוס על כך ששילבה בסרט קטעי עירום שלה בניגוד לחוזה שנחתם עימה. בית המשפט קיבל את תביעתה והורה על הסרת קטעים מהסר. כאן המקום להבהיר עד כמה הקולנוע הישראלי של שנות ה-70' היה סקסיסטי, כמו היוצרים שלו.

 

6) ליזלוטה ואנסטסיה

שני בתי הקפה, שבאורח פלא שניהם קרויים על שם נשים - ליזלוטה ואנסטסיה. האנסטסיה הוא ממלכת הטבעונות, והליזלוטה מומלץ לחובבי ארוחות הבוקר והקרואסונים.

מול בתי הקפה עומד בניין משרדים בשם "בית רופאים". האם לא היה ראוי לקרוא לו "בית הרופאות" לשם שינוי?

בשיר "עברית", המשוררת יונה וולך הסבירה שהשפה העברית ניחנה בקיבעון מיני: "עברית היא סקסמניאקית… רוצה לדעת מי מדבר". נסביר למען התכוונה המשוררת - למשל, "אני הולך" או אני הולכת" - באנגלית זה אותו הדבר "I walk", אין הבדל בין זכר לנקבה. ההבדלים הלשוניים בין זכר ונקבה יוצרים מצב עניינים בעייתי, שוולך מתמצתת אותו בשיר זה: "כמו שרבים מחביא אישה". הסתכלו על השלט של "בית רופאים" - כמה רופאות עובדות שם? כמה רופאות מוחבאות על ידי השימוש המקובל בגוף רבים בשפה העברית?

 

7) בית בכירי העירייה (ריינס 15)

הבית ברחוב ריינס 15 נקרא גם בית בכירי העיריה. למן הקמתה, עיריית תל אביב אף פעם לא עסקה בפעולות שיכון, וכל הבתים נבנו על ידי יזמים פרטיים, אך ב-1935 העירייה לקחה על עצמה לבנות את הבניין הראשון בעצמה, וזהו הבניין הזה. במסמכי התכנון הרשמיים של הבית המשותף נכתב כי הוא נועד ל"קבוצת פועלי העירייה". למעשה, היה זה שם קוד למנהלי המחלקות הבכירים בעירייה, והקמת הבניין קודמה על ידי לא אחר מאשר סגן ראש העיר ישראל רוקח - על שמו קרויות שדרות רוקח בצפון העיר. בשנת 1936, שנה לאחר הקמת הבית, עם מותו של ראש העיר המיתולוגי של תל אביב, מאיר דיזנגוף, הפך רוקח לראש העירייה. כאן מתחילה פרשה היסטורית שלא זכתה לחשיפה בזמן אמת, ורק כעת היא מועלית מחדש. מתברר שראש העיר מעורב בפרשת שחיתות ויש לו מאהבת

ראש העיר ישראל רוקח החזיק בדירה אחת בבניין זה, והוא מסר אותה למזכירתו - טובה גולדברג-אריאל. לימים כתב בנה, גדעון אריאל, ספר זכרונות ובו הוא מספר: "היינו המשפחה היחידה בבניין שלא השתייכה למעמד הגבוה של בכירי העירייה. גרנו בקומה שלוש וזו הייתה דירה נאה עם חדר אורחים ושני חדרי שינה ומרפסת, והבית היה מרוהט יפה. ראש העיר רוקח היה בא אלינו הביתה והיה נותן לי מתנות. פעם הוא הביא לי שעון במתנה ובפעם אחרת עט. בכל פעם הוא היה מביא לי מתנה, אז היה עלי לצאת מהבית… יום אחד טרקתי את הדלת בכוח, אבל נשארתי בדירה ונכנסתי לארון כדי לראות מה קורה. מגיל שבע הייתי מציץ באופן קבוע באמי כשהיא מתעלסת עם רוקח".

אין ספק שמדובר בפרשה חמורה. דמיינו שהיום היינו שומעות על ראש עיר שמוסר למזכירתו (הנשואה) דירה בבעלות עירונית בבניין שגרים בו כל בכירי העירייה, וכאשר חשקה נפשו הוא מגיע אל הדירה כדי לפגוש אותה כמאהבת.

 

8) הפיקוסים ברחוב ריינס

העצים המרשימים של רחוב ריינס - אלה הם עצי פיקוס, שרבים מהם ניטעו ברחבי תל אביב. למעשה, הבריטים הביאו אותם מהודו, מתוך הנחה שמה שעובד במושבה הגדולה שלהם בתור פיתרון הצללה יכול לעבוד גם במושבה הקטנה שלהם, בארץ ישראל. הבריטים אמנם עזבו, אך הפיקוסים נשארו איתנו, אבל האגדה מספרת שבשנות ה-70' התלבשה עליהם צרעה מיוחדת שגורמת להבשלה של פירותיהם. הפירות הבשלים לא רק נוחתים על המדרכה ומלכלכים אותה, אלא גם מזמנים אליהם עטלפים שאחר כך מלכלכים את הבניינים בסביבה. אני מזכיר שאנחנו פונות ימינה ברחוב גורדון ומיד שמאלה ברחוב שפינוזה.

שימו לב להבדל בין הפיקוסים בצד אחד של הרחוב לבין הפיקוסים בצד השני. בצד אחד ישנם חוטי חשמל שמגבילים את הצמיחה, ובצד השני העצים יכולים להגיע לגובה רב. זו דרך יפה להסביר בפשטות את עיקרון "תקרת הזכוכית" - כל העצים יכולים לצמוח, אך עצים מסוימים יכולים לצמוח רק עד גובה מסוים בגלל מכשול מלאכותי שניצב בדרכם, וכך גם כולנו רוצים להגיע להישגים בחיים, אבל יש מי שמכשול חברתי עוצר בעדו או בעדה.

מי שיסתכל מקרוב על גזעי העצים יראה מאות, ואולי אלפי סיכות ונעצים. זו הזדמנות לספר לילדות שרידים של "הפייסבוק של פעם" - מי שרצה להודיע משהו לא היה יכול פשוט להעלות פוסט באינטרנט. היה צריך להדפיס ולתלות על העץ. כמה פרימיטיבי!

 

9) "נערת ריינס"

כיצד הגיעו נערות ריינס לעולם?

התחלנו את הסיור באבחנה של סימון דה-בובואר: "...הגבר מגדיר את האישה לא בפני עצמה, אלא ביחס אליו… כשם שלקדמונים היה אנך מוחלט, שביחס אליו הגדירו את האלכסון, כך יש סוג אנוש מוחלט, שהוא הסוג הזכרי." כלומר, הגבר הוא האנך, והאישה היא אלכסון לאנך. ואין כמו רחוב דיזנגוף כדי להדגים את המטאפורה הזו ליחס שבין גברים לנשים, בין האנך לאלכסון.

רחוב דיזנגוף, המקביל אלינו, הוא האנך, ומכיכר דיזנגוף יוצא האלכסון - רחוב ריינס, בו אנחנו נמצאים. ריינס קצר יותר, צר יותר, ממש נחבא אל הכלים. בשנות ה-50' וה-60', כשרחוב דיזנגוף היה המקום לראות ולהיראות בו, הומצא הפועל "להזדנגף". אבל מי שלא היה מרוצה מיופייה של בת הזוג שלו היה מצעיד אותה לא ברחוב דיזנגוף, אלא ברחוב ריינס. הנערות שלא זכו להזדנגף, כינו אותן "נערות ריינס". שוב נשים נמדדות ביחס לגבר, ביחס למה שחושבים עליהם הגברים. במילון הסלנג מופיע: "נערת ריינס - (בהיתול), נערה מכוערת, 'שמתביישים ללכת איתה ברחוב דיזנגוף'."

 

10) בית ניצה סיון וחגית לאלו (גורדון 49)

ברחוב גורדון 49 גרו בשנות ה-50' האחיות ניצה סיון וחגית לאלו. לאלו, שלמדה אמנות בארצות הברית, חזרה לישראל בכדי להשתלב בסצנת הציור המקומית. היא לא זכתה להכרה על ידי הגווארדיה האמנותית הגברית שפעלה כאן, ומרוב ייאוש בחרה לסיים את חייה בבית הזה. אחותה, ניצה סיון, הייתה משוררת שירי ילדים שפרסמה שירים רבים מעל דפי "משמר לילדים" וחלקם מופיעים בספרה "ניצני שיר".

 

11) בית חנה

המבנה הלבן בשדרות בן-גוריון 75 אף הוא תוכנן בסגנון האדריכלות הבינלאומי, והוא נקרא בית חנה. מי הייתה אותה חנה שעל שמה נקרא הבית? ניתן לאיש שעל שמו קרויה השדרה - דוד בן-גוריון - לתאר אותה. "מהטיפוסים החלוציים הדגולים של 'המין החלש' אזור גבורה ועוז רוח," כך כתב עליה לאחר לכתה.

חנה צ'יזיק עלתה ארצה בתחילת המאה ה-20, והתקבלה להכשרה חקלאית בחוות העלמות בכנרת של חנה מייזל. חוות העלמות מוכרת בזכות רחל המשוררת, שגם כן התחנכה שם, ובאחד משיריה כתבה: "כינרת שלי הוי כינרת שלי, ההיית או חלמתי חלום?"

חוות העלמות בכנרת נועדה לתת מענה לחלוצות רבות שהרגישו שהן נדחקות הצידה. בעוד הגברים יוצאים לעבוד בשדה, הן נשארות או מושארות לדאוג לעבודות הבית. בחווה הן הוכשרו בעבודת האדמה, מתוך התפישה שמשק יכול לשרוד טוב יותר אם הנשים יוכשרו במשימות חקלאיות, וזה יקנה להן עצמאות ויכולת השתלבות, וייצור גם חברה שוויונית.

חנה צ'יזיק העתיקה את הרעיון הזה לתל אביב של שנות ה-20', אז כל האזור שאנחנו רואים סביבנו היה בלתי מיושב. כאן צ'יזיק הקימה את "משק הפועלות צפון" ב-1926 וניהלה אותו במשך עשרים שנה, כמעט עד יום מותה. החלוצות שאותן חינכה למדו להתקיים מעמל כפיהן, ועבדו בגן הירק במשתלה, בלול וברפת שפעלו מאחורי מבנה המגורים - זהו החלק היחיד ששרד ממשק הפועלות, בעוד המשק והאדמות החקלאיות כוסו ברבות השנים בבנייני מגורים.

הסתכלו אל האנדרטה. היא מזכירה את בית הקפה "אפרופו" שפעל כאן בשנות ה-90'. בפורים 1997 אירע במקום פיגוע שהרג שלוש נשים - יעל, מיכל וענת. הן מונצחות באנדרטה הזו, שמשלבת בתוכה שלושה ורדים שנקטפו. הפיגוע נחרט בזיכרון הקולקטיבי הישראלי בזכות תמונה של תינוקת בתחפושת ליצן, שנישאת על ידי השוטרת ציונה בושרי. התינוקת היא שני וינטר, שניצלה כשאימה הגנה עליה בגופה. ביום גיוסה לצה"ל אמרה שני: "אני יודעת שאימא שלי הצילה אותי, שהייתי חלק ממנה והיא שמרה עליי, ועכשיו אני ממשיכה אותה".

 

תוספת: במסגרת "בתים מבפנים 2017", האדריכלית ד״ר סיגל דוידי הדריכה סיור בעקבות לוטה כהן, ג׳ניה אוורבוך, אלזה גדעוני-מנדלשטם ועוד מהאדריכליות שבנו את תל אביב ונמחקו מההיסטוריה. עוד בקישור זה.

 

ממליצות על הסיור -

Comment